בשבוע שעבר נפרדנו מאברהם אבינו תוך שאנו מעלים על נס את תמימותו ואת ההכנות שהוא עושה לעתיד. כעת אנחנו עם יצחק אבינו, בנו וממשיך דרכו של אברהם, ומעניין לערוך ביניהם השוואה בנקודות מסוימות לפחות. סוף סוף אנחנו הרי בניהם, והסיפורים שהתורה טורחת לספר לנו אודות אירועים שונים בחייהם, נועדו לשמש לנו מורי דרך נצחיים. שעל כן קוראים אותם ומתבוננים בהם מדי שנה, ותמיד מוצאים פנים חדשות, אקטואליות. פרשת השבוע אמנם פותחת בפסוק (בראשית כ"ה י"ט): [יט] ואלה תולדת יצחק, בן-אברהם: אברהם, הוליד את-יצחק. אבל מיד בהתחלה נדרשת מיצחק התנהגות שונה מזו של אביו:
(פרק כ') [א] ויהי רעב, בארץ, מלבד הרעב הראשון, אשר היה בימי אברהם; וילך יצחק אל-אבימלך מלך-פלשתים, גררה. זו תחנה בדרך היורדת למצרים, ומהלך זה הוא טבעי לבנו של אברהם אשר בנסיבות דומות ירד לשם. אבל כאמור, מיצחק נדרשת התנהגות שונה: [ב] וירא אליו ה', ויאמר אל-תרד מצרימה: שכן בארץ, אשר אמר אליך. והוא לא שולח אותו רחוק: [ג] גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך: כי-לך ולזרעך, אתן את-כל-הארצת האל, והקמתי את-השבעה, אשר נשבעתי לאברהם אביך. הרי גרר זה חלק מהארץ שהובטחה לאברהם, אז יצחק בהחלט יכול לגור שם. השאלה היא רק, לאן נגררים במקום ששמו גרר. בנושא זה מתגלעת מחלוקת בין אבימלך מלך גרר לבין יצחק, והנסיבות די מזכירות את המחלוקת שהיתה לו עם אברהם, אם כי שם (בראשית כ"א, כ"ב ואילך) הדברים מובאים רק ברמז, במשתמע.
ה' גם מבטיח ליצחק שיהיה עמו בעתיד ויברך אותו בכל הברכות, לא בזכות עצמו, אלא בזכות היותו ממשיך דרכו של אברהם: [ה] עקב, אשר-שמע אברהם בקלי; וישמר, משמרתי, מצותי, חקותי ותורתי. והברכה מתממשת מיד. למרות הרעב בארץ, [יב] ויזרע יצחק בארץ ההוא, וימצא בשנה ההוא מאה שערים; ויברכהו, ה'. בארץ ההוא החצי מדברית, ובשנה ההוא שהיתה שנת רעב, יצחק זורע ומוצא מאה שערים. דבר כזה ניתן להסביר רק כאשר לוקחים בחשבון שויברכהו, ה'. וזה לא נגמר כאן. [יג] ויגדל, האיש; וילך הלוך וגדל, עד כי-גדל מאד. [יד] ויהי-לו מקנה-צאן ומקנה בקר, ועבדה רבה; ויקנאו אתו, פלשתים. לא פלא שכך הם מרגישים. הם כבר יודעים, לפחות המלך שלהם יודע שלא כדאי להתגרות ביצחק, אבל מתקשים לראות בהצלחתו.
אבימלך לא מעז לנקוט צעדים נגד יצחק, הלאמת רכוש או משהו, אבל הוא גם מתקשה לראות אותו בקרבתו, לכן הוא מבקש ממנו להתרחק: [טז] ויאמר אבימלך, אל-יצחק: לך, מעמנו, כי-עצמת ממנו, מאד. יצחק לא מתווכח: [יז] וילך משם, יצחק; ויחן בנחל-גרר, וישב שם. בכלל רואים שהשתיקה מאפיינת אותו מאד, וזה קצת שונה מאביו אברהם, אבל על כך בהמשך בע"ה. בינתיים הוא מנסה לשחזר את מפעלו של אביו, מפעל שהוחרב בידי הפלשתים תושבי גרר: [יח] וישב יצחק ויחפר את-בארת המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלשתים, אחרי מות אברהם; ויקרא להן, שמות, כשמת, אשר-קרא להן אביו. בנושא הבארות הארכנו לפני כשנתיים וגם לפני כחמש שנים, כעת אנחנו מתעניינים במריבות הנלוות לעבודה זו של חפירת בארות.
יצחק שיקם את הבארות של אביו, ויש להניח שהן סיפקו לו מים די מחסורו; מדוע אם כן פנה לחפור בארות חדשות? כדי להשיב על כך, אולי נוכל להיעזר בשם החריג שהתורה נותנת לבאר החדשה כפי שנראה בהמשך, באר מים חיים, מה שלא נאמר על הבארות של אברהם. בעבודה הרוחנית, שיקום הבארות מקביל להנצחת הדור הקודם, לשימור המסורת. את זה עשה יצחק בהצלחה, אבל הוא יודע שאין בכך די. אמנם שיקם את הבארות של אביו, אבל מה עם הבארות שלו עצמו? הרי המשכיות מחייבת התחדשות, שאחרת נופלים לתהליך של נסיגה והסתאבות. על כן הוא פונה לחפור באר חדשה, וזה מצליח לו בגדול, הוא מוצא באר מים חיים. זהו ביטוי המלמד על צמיחה והתחדשות, תהליכים שאינם מתקיימים בעת שעוסקים רק בשימור המסורת כפי שנתקבלה מן הדור הקודם.
אחד צועק שני שותק
[יט] ויחפרו עבדי-יצחק, בנחל; וימצאו-שם--באר, מים חיים. [כ] ויריבו רעי גרר, עם-רעי יצחק לאמר--לנו המים; ויקרא שם-הבאר עשק, כי התעשקו עמו. זו פעם שניה שאנחנו מוצאים מריבה בתורה. הפעם הראשונה גם היא היתה בין רועים: [ז] ויהי-ריב, בין רעי מקנה-אברם, ובין, רעי מקנה-לוט; והכנעני, והפרזי, אז, ישב בארץ. בפרשת לך-לך. בסך הכל, הרועה הוא שליח של בעל הבית. בזמנם זה היה עבד. אבל כנראה יש בתפקיד הזה משהו שמזמין מריבות, ואולי נצליח להבין טוב יותר בהמשך. כל עוד עסק יצחק בשימור המסורת - הפלשתים לא התערבו, כי זה היה בסדר מבחינתם. זה לא איים על הסדרים המקובלים ועל מכתיבי אותם סדרים. אך כאשר חפר באר חדשה, כאשר התעקש ללכת בדרכו שלו בחיפוש אחר האמת - כאן הם התקוממו וטענו לנו המים. אנחנו אלה שמוסמכים לקבוע את הכללים; מי אתה שתתנהג אחרת מכפי שאנחנו קובעים?!
יצחק לא מתווכח; שתקן, כבר אמרנו? בינתיים הוא מוותר על הבאר הזאת ופונה לחפור אחרת: [כא] ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם-עליה; ויקרא שמה, שטנה. קודם זה היה עשק, עכשיו שטנה, למה הוא היה צריך לתת שמות לבארות שנגזלו ממנו? ומה ההבדל בין עשק לשטנה? ובכן אין עוד עשק במקרא. זו מלה יחידאית שלדעת חלק מן המפרשים מתייחסת למשהו הגובל באלימות פיזית. לעומת זאת יש לנו עוד פעם אחת שטנה בתנ"ך, (עזרא ד') [ו] ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם: מכאן ברור שמדובר בקיטרוג מילולי בלבד. כלומר מדובר בשתי רמות של ריב ואולי אף בגופים שונים המעורבים במקרים השונים, כפי שננסה לברר בהמשך.
גם בפעם השניה יצחק ממשיך לשתוק ומוותר, אבל כעת הוא גם מנתק מגע מרועי גרר: [כב] ויעתק משם, ויחפר באר אחרת, ולא רבו, עליה; ויקרא שמה, רחבות, ויאמר כי-עתה הרחיב ה' לנו, ופרינו בארץ. וכאן באה ההפתעה: [כו] ואבימלך, הלך אליו מגרר; ואחזת, מרעהו, ופיכל, שר-צבאו. וכך מקבל יצחק את פניהם: [כז] ויאמר אלהם יצחק, מדוע באתם אלי; ואתם שנאתם אתי, ותשלחוני מאתכם. פתאום הוא מדבר, בקיצור ולעניין. בלי פוליטיקה ובלי דיפלומטיה. הם עונים מה שעונים וכדאי לקרוא במקור, אבל יצחק אינו מזכיר כלל את ההצקות שסבל בגרר ואת הבארות שנגזלו ממנו. הוא מתייחס אל אורחיו בענייניות בלי להביט לאחור אבל גם בלי להתלהב מעתיד משותף. מאד שונה מאברהם אביו אשר טרח להזכיר את הצקות העבר, כמו במטרה לנקות את השולחן ולפתוח דף חדש. יצחק פתח דף חדש - אתם שם ואני כאן.
ברור לחלוטין שמדובר במלחמה על הארץ, וזהו התהליך שחוזר על עצמו לכל אורך ההיסטוריה. בין אם מדובר בטווחי זמן קצרים, של חודשים או שנים כמו בימינו, ובין אם מדובר בטווחי זמן ארוכים, של מאות ואלפי שנים. כמו שמפרש הרמב"ן את שלושת הבארות כרומזים על שלושת בתי המקדש - הראשון כנגד עשק, והוא חרב כידוע. השני כנגד שטנה וגם הוא חרב. רק השלישי שעדיין לא נבנה לצערנו, הוא נצחי כי הוא בא לאחר ויעתק משם, לאחר שמתפכחים מאשליות העולם הזה ומתנתקים מהם. או אז זוכים לגאולה האמיתית והשלמה ולבית המקדש השלישי והנצחי שהוא כנגד הבאר שנקראה רחבות, כי-עתה הרחיב ה' לנו, ופרינו בארץ. ואנחנו כבר קרובים מאד, קרובים עד כדי תסכול תמידי מהמשך הגלות המרה. וכעת היא קשה מכל קודמותיה כי היא מתחזה להיות גאולה.
לכאורה, קצת קשה לתרגם את האמור לעיל לשפת האקטואליה, שהרי כיום מדובר בשלטון יהודי בארץ ישראל. אבל זה רק לכאורה, מפני שהתורה מספרת על אנשים שחוו תהליכים, והרעיון הבסיסי לא השתנה. בין אם זה אבימלך מלך גרר ובין אם זה ראש ממשלה תורן במדינת ישראל - על שימור המסורת הם עשויים להבליג ואף לברך. ההתחדשות היא שמפחידה אותם, ההתעקשות על דבקות באמת המוחלטת. שכן בהכרח היא מדגישה את יחסיותם, ועל כן זמניותם בתפקיד ובכלל. והתגובות שלהם לא השתנו; עשק, מלחמה גלויה ב"פורעי חוק" שכל חטאם הוא דבקותם בארץ וחתירתם העקשנית להתחדשות בה. ומכיוון שמדובר בשקר, הם דואגים לפרסם מבול של דברי שטנה עליהם. כך שוטפים את המוח לאזרחים הגונים שמתחילים להתייחס אל ההולכים לפני המחנה כאל פורצי גדר ר"ל. אלא שזמנם עבר. בקרוב ממש נזכה לרחבות, כנ"ל.
ואז סוף סוף יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
nissimye@netvision.net.il
